רבינו גרשום על חולין ע״ד

1 אכלו לזה אינו לוקה. כלומר לאבר המדולדל בבהמה:

2 כי אמרי במיתה דעושה ניפול. כלומר ולוקה משום אבר מן החי:

3 מנבלתם נפקא. כלומר לאחר מיתה מטמאין השרצים אבל בחיים אין מטמאין:

4 מיתה עושה ניפול. כלומר דאבר המדולדל בבהמה ומתה אין כוללתו המיתה וחייב האוכלו משום אבר מן החי:

5 א"ל אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו. דלא איצטריך למכתב במותם דאין להן שחיטה אלא מיתה בלבד:

6 תניהו ענין לבהמה. ודריש הכי מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול:

7 אבל באבר דעובר מת ד"ה שחיטה עושה ניפול. כלומר דאין כוללתו שחיטה עמה ומטמא משום נבלה:

8 יש במינו שחיטה אגב אמו. כלומר ששוחטין אמו והוא מותר אבל הוא אינו בכלל שחיטה:

9 ותנא דידן מינא דאימיה לא פריך. ותנא דידן מינא דאימיה וכו' לפי שאין במינו שחיטה אבל בהוא עצמו אין במינו שחיטה:

10 ולהאי תנא דפריך טרפה דשחיטתה מטהרתה מנ"ל. כלומר ולהאי תנא דפריך אע"ג דיש במינו שחיטה אגב אמו אין שחיטתו מטהרתו טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה דאמרינן כדאמרי' במתני' תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה שהיא ולפיכך שחיטתה מטהרתה ועכשיו דאמרי' בבן שמנה אע"ג דיש במינה שחיטה אין שחיטתה מטהרתה טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה:

11 או דלמא אפי' לרבנן ארבעה סימנין. כלומר אפי' לרבנן דאמרי לא בעי שחיטה אבל ואי שחיט סימנין דאימיה ודאי לא בעי שחיטה אבל אי שחיט סימנין דידיה מותר בשחיטתו:

12 א"ל רבא שנוצרה טרפה מן הבטן. כלומר ודאי כן הוא אי נולד טרפה מן הבטן מצינו לה שעת הכושר קודם לכן בענין הזה דאי בעי שוחטו בבטן אמו אלא תני שנוצרה טרפה מן הבטן בבעל חמש רגלים דהתם אפי' שוחטו במעי אמו אין לו שעת הכושר שמשעה שנוצר היה בעל מום בבעל חמש רגלים ויתר כנטול דמי ואם נטלה ירך וחלל שלה טרפה נבלה:

13 לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה כו'. כלומר ר' מאיר דמחייבו בשחיטה לא חושבו בהמה על הכל דלא חשבו בהמה אלא לענין שחיטה למעוטי חלבו וגידו דאין אסור:

14 נוהג בשליל. כלומר גיד הנשה נוהג בשליל:

15 והלך ר"מ לשיטתו. כלומר דר"מ חושבו כבהמה מעליא ור' יהודה אין חושבו כבהמה מעליא ואין טעון שחיטה:

16 גוממו עם השופי. כלומר חותכו למעלה ואין לחקור אחר השומן:

17 שופי טלפא:

18 רובעו וחורש בו. כלומר דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואינו חשוב בהמה לענין הרבעה וחורש בו דאינו חייב משום כלאים דחרישה דאינו חשוב בהמה דמנא לן דמיחייב אכלאים דחרישה דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ואינו ובן פקועה אינו חשוב שור דדמי כבישרא בעלמא:

19 איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש קורעו ומוציא את דמו כו'. והא הכא לענין מצא בה בן ט' מת דלכ"ע מותר בשחיטת אמו ואעפ"כ דמו אסור ולענין בן ט' חי נמי אע"ג דלרבנן מותר בשחיטת אמו דאינו חשוב בהמה וחלבו מותר ואעפ"כ דמו אסור:

20 אמר ר' זירא לומר שאין ענוש כרת. כלומר ודאי אף לריש לקיש אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו מדרבנן והאי דאמר מותר בדמו. כלומר שאין ענוש כרת:

21 למאן קאמרינן לר"י. כלומר מי הוא דמתיר בחלבו ר' יהודה ולדבריו אמרת אין ענוש כרת. לא יהא אלא דם התמצית דם התמצית זהו צללתא דדמא דם שבא לבסוף שאינו דם גמור:

22 כל היכא דלא מיחייב אדם הנפש. כלומר לא מיחייב משום דם התמצית:

23 מהו לפדות בבן פקועה. אי נשחטה אמו ומצאו בן ט' חי והלך וגדל בעדר מהו לפדות בו פטר חמור:

24 אפי' כל מילי נמי. כלומר אפי' בן פקועה:

25 מהו למנות בו ראשון ושני. דאי אמו תחלה לטומאה מי אמרי' שליל שני אי לא דאמרי' עובר ירך אמו הוא. היינו דאיתכשר בדמא דאימיה והוי העובר נבלה ואמו מגע נבלה:

26 בשחיטה. יבשתא:

27 וכר"ש. כלומר דס"ל שחיטה מכשרתו ולא דם:

28 עבר בנהר. כלומר בן פקועה: